|
דירוג חברי המערכת
המלצה על מאמר
3.8 מתוך 5
|
|
שתי חברות נסעו לבילוי בתל אביב ברכבה של אחת מהן. במהלך הנסיעה, בשעות הקטנות של הלילה, החליטו השתיים לעצור ולחפש באמצעות הטלפונים החכמים, מסעדה כשרה ופתוחה. הן נכנסו למפרץ של תחנת אוטובוסים ועצרו לצד המדרכה. השתיים נותרו ישובות ברכב, חגורות, כשהמנוע פועל וארבעת פנסי האיתות דולקים. בזמן החיפושים בטלפונים החכמים, התקרב לתחנת האוטובוסים רכב נהוג בידי אדם שיכור כלוט. הנהג השיכור זיגזג שמאלה וימינה. לבסוף התנגש ברכב בו ישבו שתי החברות כשהוא מותיר אחת מהן עם נזקי גוף ונפש קשים.
לשופטים שדנו בעניינה של הנפגעת, לא היה ספק כי היא זכאית לפיצויים בסכום של קרוב לשלושה מיליון שקל. אולם, כמו באלפי מקרים דומים, הם התקשו לקבוע מי חייב לשלם לה סכום זה. האם חברת הביטוח שומרה, שביטחה את הרכב בו שהתה הנפגעת, או חברת הביטוח כלל, שביטחה את רכבו של השיכור. קרוב לשבע שנים התייבשה הנפגעת בציפייה להכרעת השופטים.
איך נוצר מצב מקומם זה, הגורם עינויי דין לנפגעי גוף ונפש שעולמם חרב עליהם? חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, קובע בפשטות כי במקרה של התנגשות, כל חברת ביטוח אחראית לפצות את הנפגעים בתוך הרכב המבוטח על ידה, כאשר הרכב שימש "למטרות תחבורה". באו שופטינו וקבעו כי כאשר מדובר ברכב עומד, יש להבדיל בין מצב בו הוא משמש "למטרות תחבורה" שאז הנפגעים בתוכו זכאים לפיצויים מחברת הביטוח של אותו רכב, לבין מצב בו הרכב משמש "זירה" שאז הנפגעים בתוכו זכאים לפיצויים כהולכי רגל מחברת הביטוח שפגעה ברכב העומד.
כך יצרו השופטים פרצה הקוראת לחברות הביטוח: בכל התנגשות בין רכב עומד לבין רכב נוסע, נוצרת מחלוקת אם הרכב העומד שימש שימש ל"מטרות תחבורה" או שימש "זירה". ישאל הקורא הנבון, הרי חברת הביטוח היא "מפזרת נזק". היא גובה פרמיות על פי תעריף אקטוארי. סטטיסטית, פעם היא מבטחת את הרכב העומד ובפעם אחרת את הרכב הנוסע. למה לה להשקיע משאבים בהתדיינויות משפטיות שפעם יובילו לזכייתה ופעם להפסדה? זה נכון. הסיבה לנהל התדיינויות סרק היא אחרת. מדובר בהתדיינות המתנהלת על פני שנים ארוכות. בינתיים כספי הפיצויים נותרים בכיסה של חברת הביטוח. לעיתים ההתדיינות הממושכת מאלצת את הנפגע במצבו הקשה לוותר על חלק ניכר מהפיצויים. מאחר ומדובר באלפי מקרים כאלה, עשרות מיליוני שקלים, אם לא למעלה מזה נותרים בקופת חברות הביטוח.
בינתיים מי ששוקד על המדוכה בהתפלפלויות אינסופיות מתי רכב עומד משמש "זירה" בלבד הם השופטים. יש שופטים המחזיקים בדעה כי רכב משמש "זירה" כאשר השימוש ברכב "אינו טבעי ואינטגרלי לרכב". אחרים קובעים, כי הרכב משמש "זירה" כאשר השימוש בו "אינו בקרבת זמן ומקום לנסיעה ברכב". ועוד כהנה וכהנה אבחנות דקיקות שגורמות לדיונים אינסופיים בבתי המשפט. מחלוקות אלה נותנות תמריץ לחברת הביטוח לדחות תביעות, להביא כל מחלוקת כזו להכרעת כל הערכאות האפשריות ולהתיש אלפי נפגעים על לא עוול בכפם.
תופעה נכלולית זו נחשפה במלוא הדרה במקרה של הנפגעת שלנו. המחלוקת בין שומרה לכלל נדונה תחילה בבית המשפט המחוזי. השופטת אירית קלמן-ברום קבעה כי עצירת הרכב המבוטח בשומרה לשם חיפוש המסעדה באמצעות הטלפון הסלולרי קטעה את רצף הנסיעה והפכה אותו ל"זירה". לכן הרכב המבוטח בחברת כלל הוא החייב בפיצויים.
כלל כמובן לא ויתרה וערערה לבית המשפט העליון. ולמה שתוותר, הרי יש לה משאבי התדיינות אינסופיים ולשופטי העליון שלנו יש פֶטִישׁ להתדיינות שהסובל היחיד מהם הוא האדם הפשוט.
השופט יצחק עמית הודה כי "שאלת סיווגו של האירוע אינה פשוטה, ועל כך יעידו פסקי הדין הרבים בנושא". יחד עם זאת, "אי אפשר להשאיר את פסק דינה של השופטת המחוזית על כנו כי בכך נעודד שימוש באפליקציות ניווט תוך כדי נסיעה בפועל, פעולה שמגדילה את הסיכון לתאונת דרכים". השופטים רות רונן ועופר גרוסקופף הסכימו עמו וקבעו כי לא כלל, אלא שומרה היא האחראית לפיצויים במקרה זה.
מבין השלושה, רק השופט עופר גרוסקופף הבחין כי מדובר בהתדיינות ש"אין לה חשיבות לצורך התחשיב האקטוארי המנחה את פעולתן של חברות הביטוח. שהרי כל אחת מהן צפויה בהסתברות שווה למצוא את עצמה פעם מצד זה של מתרס ההתדיינות, ופעם מהצד האחר שלו. במצב דברים זה, טוב היה אילו היה נקבע מראש כלל חד וברור, ואפילו שרירותי, להכרעה בין חברות ביטוח במקרה בו כל המחלוקת היא מי מהן תישא בחבות, באופן אשר היה מייתר את עלויות ההתדיינות הניכרות המבוזבזות על הכרעה בשאלה זו".
מה שמדאיג הוא שהשופטים, לא גילו כל אמפתיה אל האדם הפשוט שנפגע קשות בתאונת דרכים ונאלץ, בגלל התפלפלויות מיותרות לבלות לעיתים את השנים המעטות שנותרו לו לחיות בין כותלי בית המשפט. אפילו השופט גרוסקופף לא הפעיל את כישוריו המשפטיים כדי לתקן את המצב והפנה את הבעיה אל הכנסת. זאת למרות שאין ספק שהוא יודע כי מכנסת עם לובי חברות ביטוח כל כך עוצמתי, לא תבוא הישועה. כואב יותר מכל הוא שיש פתרונות למצב זה שאינם דורשים חקיקה של הכנסת. כך למשל, אפשר להטיל על חברת הביטוח שהפסידה במשפט הוצאות משפט ניכרות. אפשר לחייב את חברות הביטוח להקדים לשלם את הפיצויים לנפגע ולאחר מכן להמשיך להתדיין ביניהן עד אין קץ. זו גם רוחו של חוק חוזה הביטוח. יש לשופטים גם סמכות לפסוק פיצויים ניכרים על עוגמת נפש ועל אי תשלום הפיצויים בזמן. סמכות יש. רצון אין כאשר מדובר בהקלת סבלו של האדם הפשוט.
|
 |
אהבתם את המאמר ?
תנו לייק |
כניסות 0 |
צפיות 229 |
|
