|
דירוג חברי המערכת
המלצה על מאמר
3.5 מתוך 5
|
|
באוקטובר 1974 הגעתי ללמוד בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית. זה היה עולם חדש לי לגמרי. לפני כן
למדתי אלקטרוניקה בסינגאלובסקי, תחום אחר לחלוטין. חצי שנה לפני תחילת הלימודים, השתחררתי
מהצבא. לא סתם צבא, מלחמת יום כיפור.
האמת היא, שנרשמתי ללימודים בבצלאל, כי לא ידעתי מה לומדים שם. החברים שלי מהתיכון הלכו ללמוד
בטכניון, כתהליך טבעי וצפוי. אני רציתי משהו אחר.
המורים, תוכנית הלימודים וגם הסטודנטים, נראו לי קצת “מעופפים”, באתי מתרבות של לימודים ועשייה
אינטנסיביים ותובעניים. היה שם יותר מידי “נשתה קפה”, “נלך לסרט” ועוד כאלה התבטאויות.
הלימודים היו די מהנים, נדרשנו להפעיל יצירתיות ולאתר פתרונות מקוריים בסוגיות תקשורת חזותית.
ככל שהתקדמו הלימודים הבנתי, ולדאבוני הרב, גם המורים הבינו, שאני “עוף מוזר” בנוף הסטודנטים.
יליד יפו, לא אשכנזי, לא בית עשיר, אבא שלי לא סוחר נשק, ולא נחשפתי מעולם לעולם העיצוב.
מנהל המחלקה, תפס אותי יום אחד לשיחה, והביע בפני את חששותיו, שאני נראה נחמד וגם מדבר יפה,
אבל לא נראה לו שאני מתאים למקצוע העיצוב.
התגובה שלי היתה, שהמוטיבציה שלי נסקה גבוה יותר, ו”מי הם שיגידו לי” למה אני מתאים.
בסוף השנה יש מין וועדה, שנותנת חוות דעת לסטודנטים. כל שנה אמרו לי בוועדה: “למה לא תלך ללמוד
מקצוע אחר?”
אנחנו מדלגים 25 שנים, ל-1999. אני מנהל סטודיו לעיצוב בת”א, המונה 25 איש, ועובד מול עשרות רבות
של חברות הי-טק.
יש לי מנהג, להגיע לבתי ספר לעיצוב, ולשלוף משם בוגרים, כדי שיעבדו בסטודיו. אני מגיע לתערוכת הגמר
בויטל בת”א, ואני פוגש שם את ראש המחלקה מבצלאל. הוא מביט בי ארוכות ואומר: “מה שמעתי עליך?
סטודיו גדול, הרבה לקוחות, הי-טק…” ועניתי לו: “הכל נכון…” והוא הוסיף: “נראה שטעינו…”
רוצה למצוא את הדרך שלך בחיים? אימון אישי בשיטת בלסקי
|
 |
אהבתם את המאמר ?
תנו לייק |
כניסות 0 |
צפיות 1662 |
|
