|
דירוג חברי המערכת
המלצה על מאמר
3.9 מתוך 5
|
|
Dr. Zadok Krouz, a great-grandson of the first Chief Rabbi of Haifa, was born in Jerusalem. In his youth, he studied in various `yeshivoth` in Israel and U.S.A.. He later enlisted in the army, where he served in a combat engineering unit.
He obtained a master`s degree, `cum laude`, at the Hebrew university. He also studied Religious Philosophy where he obtained a doctorate. At Tel-Aviv University, he completed a teachers` training program and Gestalt training program.
Dr. Krouz served as a lecturer at New York`s Yeshiva University and at the Teachers` Training College in Brooklyn.
המגע הראשוני של הפציינט עם המטפל
הפציינט מגיע לטיפול כשהוא קשור לעבר ולדרכי פעולה שאבד עליהם הכלח. ההווה כלל אינו ברור לו והוא מיוסר לגבי העתיד שאינו נצמא בהישג יד. "הפציינט נכנס למשרדו של המטפל עם תחושת בושה או ביהירות, בענווה או בחוצפה. התרפיסט מקבל את הפציינט כפי שהוא מציג את עצמו ללא עוררין וכבר במפגש הראשון שלו עם הפציינט הוא שואל את עצמו את השאלה: מה רוצה הפציינט ממנו? האם הוא רוצה שאהיה לו לכותל? כתף שעליה אפשר לבכות? בן ברית כדי להרשיע אחרים? מאזין סבלני? להעניש אותו על חטאיו? האם לסלוח לו ולשחרר אותו מרגשות אשם? האם הוא זקוק לחיזוקים? לזריקת ביטחון? האם הוא חולם על השגת כוח מאגי שירפא אותו ללא כאב? האם לתת לו אישור וחיזוק ליכולתו לשלוט בעצמו? האם הוא רוצה להגביר את היכולת המינית שלו? האם הוא רוצה בנוסחה שתקצר לו את הדרך לאושר? האם הוא רוצה הערכה או אהבה? משען לחוסר ההערכה-עצמית שלו? הצלה מתוך החיים המשעממים? הצלתו מתוך בדידות נסבלת? שיפור יכולת הזכירה שלו? האם הוא רוצה משמעויות ופרשנות להתנהגותו בתקווה שהם יעזרו לו להבין את עצמו? או שמא הוא רוצה אישור להגשתו שהוא כל-כך חולה שאין ביכולתו להלחם את מלחמת החיים לבדו(The Gestalt Therapy Approach 45)?"
אין זה משנה איזה הופעה ואיזה צרכים מציג הפציינט. אין זה מתפקידו של המטפל לעשות שיפוט ערכי על כך. תפקידו של המטפל לפי תפיסת הגשטלט היא לסייע לכל פציינט להתפתח באופן שיעזור לו למצוא מטרות בעלות משמעות עבורו ולעבוד על השגתן בדרך בוגרת.
השאלה הבאה שצריך המטפל לשאול את עצמו היא - מה עלי לעשות עם הפציינט שלי? "האם עליו לשכב על הספה לעצום עיניים ולעסוק באסוציאציות חופשיות? האם עלי לבקש אותו להתעמק בזיכרונותיו מן השלב הפאלית )השייכת לזמן הטרום-גניטאלי(? האם עליו להתמקד על היחסים הבינאישיים שלו? על המגן המוטורי שלו? האם עלי להתייחס לעבר שלו או להווה שלו? ליכולת שלו לעבור ביעף מנושא לנושא או להתמקד על נושא אחד ולו גם לזמן הקצר ביותר? האם עלי להתייחס למחשבות שלו או לגוף שלו? האם עלי לדאוג מדוע הוא מצנזר ומפריע לעצמו ולביטוי העצמי שלו או לאיך? האם עלי להתייחס לעומק הנסתר של אישיותו, או למה שנראה על פני השטח? האם עלי לסמוך על המלים שלו או על הפעולות שלו? האם אני מתייחס לסימפטומים הפיסיים שלו כמושגים פסיכולוגיים או לסיפטומים הפסיכולוגיים שלו כמושגים פיסיים? האם עלי לצפות בו או להפריע לו? האם הוא צריך ללמוד דרך ההתנסות האישית או שמא עלי לעשות זאת באמצעות הרצאה לאחר שהוא סיפק לי את החומר הנחוץ לצורך הניתוח שלו"? (The Gestalt Therapy Approach 45)
חווית ההווה - פה ועכשיו
התשובות לשאלות מנקודת מבט גשטלטית מתמקדות בצורך של תרפיית הגשטלט להיות תרפיה חווייתית ולא תרפיה מילולית או פרשנית. לכן, מבקש הגשטלטיסט מן הפציינט שלו לא לדבר על הטראומות והבעיות שלהם בזמן עבר ומתוך הזיכרון אלא לחוות אותם מחדש כמצבים בלתי גמורים בזמן הווה - פה ועכשיו.
התרפיסט הגשטלטי מייחס חשיבות רבה לשמירה על היצירה המתמשכת של הגשטלט ולעבודה עם הפציינט בנקודה שבה נמצא מבלי לכפות עליו מתודות שונות. פרלס הגביר את תרפיית הגשטלט כ"תרפיה מרגע לרגע תוך הכרה בכל מה שצף מתוך העבר כזיכרון שיש לפרט ולכן חייב שתהיה לו משמעות בהווה. בגישה זו יכול התרפיסט לשלב את העבר עם מה שקורה לפציינט בהווה". (Smith, E. The Gestalt Journal 25)
גישת הגשטלט דורשת מהפציינט שיחווה את עצמו הרבה ככל האפשר. הפציינט מתבקש להעשות ער לג'סטות שלו, לנשימה שלו, לרגשות שלו, לקול שלו ולהבעת הפנים שלו באותה המידה שהוא מתבקש להיעשות ער למחשבות שלו. הגשטלטיסט מאמין שככל שהפציינט ייעשה יותר ער לעצמו, הוא ילמד יותר על האני שלו. כשהפציינט מתנסה באופנים שהוא מפריע לעצמו הוא גם יתחיל להתנסות באני שהוא מפריע לו.
בתהליך זה, התרפיסט מונחה על ידי מה שהוא צופה ורואה אצל הפציינט. התרפיסט צריך להיות רגיש למה שהפציינט מראה על פני השטח כך שהמודעות הרחבה יותר של התרפיסט יכולה להעשות האמצעי שדרכו יכול הפציינט להגדיל מודעתו.
טכניקת רצף המודעות - פה ועכשיו
הפציינט מרכז את מודעתו על ידי משפט בסיסי שמנחה אותו ואת התרפיסט מראשית התהליך הטיפולי ועד סופו, והוא: "כעת אני מודע לכך ש...". שכן, פרלס אמר "שכאשר הפציינט מודע באופן מלא למבוי -הסתום (The impasse), המבוי-הסתום יתמוטט". (Gestalt Therapy Now 130)התרפיסט מבקש מכל משתתף )בטיפול קבוצתי( שישקיע עצמו ויתמסר כולו לחוויה שמתרחשת במציאות העכשווית, וזאת על-ידי שאלות שהתרפיסט שואל את הפציינט כמו: למה אתה ער? מה אתה עושה )מוטורית(? מה אתה חושב )סמלית(? מה אתה מרגיש? במה אתה מתנסה כרגע? מה אתה רוצה? מה קורה או לא קורה בינך ולבין האחרים )להתנהגות הבינאישית(? ממה אתה נמנע? או למה אתה מצפה? התרפיסט מקפיד על כך שהחברים ישתמשו בתצפיות, בתגובות, במחשבות וברגשות שלהם מן העבראו מן העתיד בזמן הווה-בפה ועכשיו, מפני שהוא מאמין שביסוד מודעות מתמשכת זו טמון קידום התהליך הטיפולי של הקבוצה. זה יכול לבוא לידי ביטוי על ידי נסיון של הפציינט להזדהות בפנימיותו עם אותו זכרון או לחוות אותו שוב בתהליך הטיפולי.
הפציינט יכול לשחק מחדש את הסיטואציות בשלוב תנוחות ותנועות )ג'סטות(איברים מאיברי-הגוף להדגשת הדבור או כתחליף לדבור-פה וביצירת דו-שיח מילולי כמו בטכניקת הפסיכודרמה. בשל היות הגשטלט תרפיה חוויתית, מתבקש הפציינט שלא לדבר על הטראומות והבעיות שלו כבעלי זכרונות מן העבר המנותק. הפציינט מתבקש להתנסות שוב בבעיות ובטראומות שלו כמצבים בלתי-גמורים בהווה. התרפיסט הגשטאלטי מבקש מהפציינט לנסות לחוות את עצמו הרבה ככל האפשר
.
כאשר התרפיסט מבחין בהתעוררותה של הפרעה כלשהי בזמן עבודתו של חבר - הוא נותן להפרעה זו העדפה ומתיחס אליה באופן מיידי. התרפיסט מאפשר לחבר הקבוצה לתת ביטוי למה שעובר עליו באותו הזמן. לעיתים קרובות הכרזה קצרה ופשוטה על ההפרעה מספיקה כדי לאפשר לפרט ולקבוצה לחזור לנושא או למשימה שהיתה קודם במרכז תשומת הלב. הפרעה יכולה להתהוות גם במקרה ששני חברים או יותר מבקשים לעבוד באותו הזמן. כאשר זה קורה מאפשר התרפיסט לכל אחד מהם לומר בקצרה את אשר על ליבו. ההחלטה לגבי מי יתחיל לעבוד ראשון, ומי שני וכן הלאה תעשה על-ידי חברי הקבוצה ולא על-ידי התרפיסט. מבקש התרפיסט שכל חברי הקבוצה ידברו באופן ישיר וגלוי אחד אל השני ויימנעו מלדבר אחד על השני. התרפיסט עומד על הספציפיות והקונקרטיות בכל אינטראקציה ואינטראקציה. הוא מונע מהחברים מלדבר באופן כללי או מלדבר אל חלל החדר.
כשחברי הקבוצה מדברים, עליהם לכוון את דבריהם ואת מבטיהם אל האדם עליו הם מדברים או לבחור אדם מתוך הקבוצה כדי לשתפו בחוויותיו, והחברים מתבקשים להשתמש בשמות האנשים. התרפיסט ממקד את תשומת ליבו על ההפרעות שנוצרו בגבולות המגע של הפרטים בתוך המערכת הקבוצתית התרפיסט מחדד את מודעותם של החברים לצרכי ההפרעה של כל אחד מהם ביחס לצרכים האינדיבידואליים שלהם וביחס שלהם וביחס לצרכי הקבוצה כגוף אחד. הוא עושה זאת באמצעות בקשתו מהחברים להעשות ערים לסימנים הגופניים הן של עצמם והן של האחרים. הקבוצה כולה לומדת לצפות ולהגיב לשפת הגוף ולהמנע לחלוטין ממתן פרושים או ניתוח התנהגותי
.
פרלס מפרק את המשפט הבסיסי הנ"ל למרכיבים שלו ומסביר כל אחד מהם באופן הבא:
"הכעת מחזיק אותנו במציאות ההווה ומחזיר הביתה את העובדה ששום התנסות אינה יכולה להתרחש אלא בהווה. ההווה עצמו הוא תמיד התנסות משתנה.
אני משמש כאמצעי נגד ה"זה" ומפתח את תחושת האחריות של הפציינט לרגשותיו, למחשבותיו ולהתנהגותו.
ה-Am מהווה את סמל הקיום שלו. זה משייך אליו כל דבר שהוא מתנסה בו ומקשר זאת עם התהוותו בהווה. הפציינט גם נוכח לדעת מהר מאוד שכל "עכשיו" חדש שונה מקודמו.
ה-מודע מספק לפציינט את תחושת היכולת שלו והכשרונות שלו, את הציוד התחושתי, המוטורי והאינטלקטואלי שלו. זה לא ההכרה, כי ההכרה הינה תפקיד מנטלי בלבד. היא התנסות שעוברת תהליך בדיקה קפדני דרך השכל ודרך המלים בלבד. לעומת זאת, "המודעות" מספקת חוויות נוספות. היא נותנת הן לתרפיסט והן לפציינט את התמונה הטובה ביותר של המקורות העכשוויים של הפציינט. כיוון שמודעות תמיד מתרחשת בהווה, היא גם פותחת אפשרויות לפעולה. שיגרה והרגלים הינם תפקודים ממוסדים וכדי לשנותם הכרחי לעוררם מחדש ולהביאם רעננים למרכז המודעות. עצם המחשבה על שינוי השיגרה וההרגלים מעיד על כך שקיימות דרכים אלטרנטיביות לחשיבה ולפעולה. בנוסף, מודעות מאפשרת בחירה וללא מודעות אין הכרה של בחירה... על ידי התמקדות על כל סמפטום, על כל תחום של המודעות, לומד הפציינט מספר דברים על עצמו ועל הנאורוזות שלו. הוא למד מה הוא למעשה עושה ואיך הוא עושה זאת. הפציינט נעשה ער לאיך הרגשות וההתנהגויות שלו בתחום אחר מתקשרים לרגשות ולהתנהגויות שלו בתחום אחר". (The Gestalt Therapy Approach 65)
במקום בו מבקשת הפסיכואנליזה להדגיש רצף מודעות בזכירה ופירוש האירועים מן העבר, ועל-ידי כך, לתקן את ההשפעה של חוויות העבר על הפציינט ולהפסיק הטרדותיו על-ידי בעיותיו אם על ידי שהם חלק מהפציינט או ממנו והלאה, רואה תרפיית התבנית בהנחות אלה כהנחות חסרות תוקף. שכן, תרפיית התבנית סוברת שתרפיה המבוססת על סידרה של "סיבות", המרכזת את תשומת ליבה על אותם אספקטים של האישיות המתייחסים לאותן "סיבות" ומתעלמות מגורמים אחרים היא תרפיה שהאוריינטציה שלה נעשית מוגבלת כמוגבלותו של הפציינט. יתכן והפסיכואנליזה תשפר את יכולתו של המטופל להסתדר על המגבלות שנוצרו הן על-ידי הנאורוזות והן על-ידי התרפיה שלו אך אין היא פותחת עבורו תחומי מודעות רחבים יותר.
|
 |
אהבתם את המאמר ?
תנו לייק |
כניסות 0 |
צפיות 263 |
|
